הרבה פעמים אנחנו נותנים משקל רב יותר למילים שלא נאמרות מאשר למילים שנאמרות.
אנחנו מחפשים את הסאבטקסט, יודעים לזהות כשמשקרים לנו, יודעים שחבר קרוב מאוהב גם אם הוא מכחיש, ואנחנו מרגישים שמסתירים מאיתנו משהו.
אנחנו מרגישים כל הזמן, ואנחנו קולטים רגשות של אחרים.
בדרך כלל חוסר הדיוק לא נמצא בתחושה אלא בפרשנות. אנחנו יכולים לזהות שחברה נפגעה מאיתנו, אבל לא תמיד נזהה את הסיבה. אנחנו יכולים להגיד שיש לנו תחושה לא טובה לגבי משהו שעתיד להתרחש, אבל לא תמיד נדע להגיד מה בדיוק מרגיש לא טוב או מדוע.
למה זה בעייתי?
אנחנו חיים מתוך האמת שלנו. כמו באשליות חושיות כשהמוח משלים פערים כאשר מקבל מידע שונה משתי העיניים, כמו שהמוח משלים תמונות ולוקח לנו זמן לראות שחסר פרט מסויים בתמונה או שיש טעות, גם במסרים לא פיזיים המוח עושה השלמות, ואנחנו מגיבים בהתאם לפרשנות שהמוח שלנו עושה ולא בהכרח לסיטואציה עצמה. מעבר לכך – אין לנו באמת יכולת להפריד בין הסיטואציה ובין הפרשנות שהמוח עושה לסיטואציה. לכן האמת מבחינתנו, היא הפרשנות שאנחנו נותנים למצב מסויים.
אבל לפעמים הפרשנות הזו שגוייה. גם אם התחושה אמיתית, לעיתים הסיפור שאנחנו מחברים לה לא נכון. כשאנחנו לא לוקחים בחשבון אפשרות של טעות, כשאנחנו לא מפרידים בין מה שאנחנו מרגישים ובין מה שאנחנו מספרים לעצמנו על ההרגשה/התחושה, אנחנו עשויים לשלם מחיר כבד מבחינה רגשית, פיזית, או מנטלית.
מה אנחנו יכולים לעשות?
להזכיר לעצמנו שגם אם אנחנו בטוחים בתחושה שלנו, אנחנו לא בהכרח צודקים לגבי מה שהיא אומרת.