להרגיש זה לא תמיד נוח או נעים, אבל כשחיים - מרגישים.
כשאנחנו סוגרים או נמנעים אנחנו אולי חוסמים רגשות לא נעימים אבל גם לא מאפשרים לעצמנו להרגיש רגשות נעימים. מכירים את זה שאתם כבר לא מתלהבים? לא מתרגשים? לא משתוקקים? לא נמשכים? לא מסתקרנים? שהכל משעמם?
מנגנון ההגנה לא יודע מתי להפעיל את עצמו ומתי לכבות. כשהוא פועל – הוא סוגר הכל תמיד. הוא לא יודע להפעיל שיקול דעת, אין לו עוצמות או מינונים. אין לו אמצע. או הכל או כלום. אם אסור להרגיש – אסור להרגיש הכל. הוא לא יודע להפעיל את עצמו רק על חלק מהמקרים. כדי למנן – אנחנו נכנסים לתמונה.
בשביל זה אנחנו צריכים סקאלה, צריכים לאפשר שני קצוות כדי שנוכל אנחנו לבחור איפה להיות בכל רגע.
אז מה הצעד הראשון? להזכיר לעצמנו שמותר להרגיש.
להפסיק לשפוט את הרגש – גם אם רגש מסויים לא נעים זה לא אומר שאין לו זכות קיום. כשננסה להילחם ברגש מסויים הוא יילחם חזרה. המלחמה הזו מייצרת לחץ ושכבה נוספת של סטרס, תסכול וכעס ומחמירה את הסימפטומים.
במקום לשפוט את איך שאנחנו מרגישים, אנחנו יכולים להזכיר לעצמנו שלא נוח לנו, אבל זה לא עושה את זה לא בסדר. אנחנו לא עושים משהו לא בסדר בזה שאנחנו מרגישים לא נעים. אחרי שנתרגל לאי הנוחות ולאיך זה מרגיש שרגשות זורמים בנו שוב, נוכל לעבוד איתם ולא לסגור גם כשהנעימים יגיעו. זה כמו שישנים כל הלילה על היד ובבוקר כואב שוב להזיז. צריך להישאר עם התחושה כדי להתרגל ולחזור לפעילות הרגילה.