כולנו רוצים להרגיש נעים. נעים זה כמו נקודת איזון, כמו אמצע. כשנעים לנו הכל בסדר.
כשלא נעים לנו, אנחנו נעשה משהו כדי שיהיה לנו נעים.
אם מישהו מדגדג אותי וזה לא נעים לי, אני אעשה משהו כדי שהוא יפסיק. אם אני נעלבת, אני אעשה משהו כדי להפסיק להרגיש את העלבון. או שאני אזוז, או שאני אגרום למי שמעליב אותי להפסיק, או שאני אחסום את עצמי מלשמוע.
התגובות והמעשים שלנו הם בהתאם לאיך אנחנו מרגישים עם מה שקרה, לא למה שקרה בפועל.
כשיש רגש שלא נעים לי, אני מתחילה להילחם בו, מנסה להעלים אותו, להזיז אותו הצידה. לברוח ממנו. גם אם אני לא זזה פיזית, אני אוטומטית זזה ממנו. (בשלב הזה הרבה פעמים מחלות מתפתחות, כותבת על זה בנפרד). לכן, החופש שלי מתאפשר כשאני אסמוך על עצמי שאהיה בסדר ואחיה בשלום עם כל קשת הרגשות שלי.
כמו שאני אוכלת אוכל שאני יודעת שאני יכולה לעכל, אני צריכה לדעת שאני יכולה לעכל את הרגשות שלי מבלי לסבול מכך. ההבדל הגדול הוא שאני לא יכולה לבחור איך אני מרגישה. אוכל שאני לא מעכלת טוב או לא מעוניינת לאכול – לא אכניס לפה. אני לא יכולה לעשות את זה עם הרגשות. אין לי שום שליטה לגבי איך מישהו או משהו גורם לי להרגיש. לכן, הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לגרום לעצמי להיות מסוגלת לעכל כל רגש שקיים, ואז לא אצטרך לחסום או לברוח משום דבר.